לימודים בארצות הברית: מבחן SAT חוזר - רצוי או בזוי?

אמל״ק: הפיכתם של ציוני מבחן SAT לאופציונליים במועמדות ללימודים בארצות הברית פוגעת במועמדים המוחלשים להם הצעד הזה נועד לעזור. כך טוען דיויד דמינג באקונומיסט.

בחמשת השבועות האחרונים, דרטמות', ייל ובראון הודיעו כולן כי ידרשו שוב מהמועמדים להגיש ציוני מבחן SAT, ובכך מסתיים לו ניסוי שהחל בשנת 2020. למה מבחן SAT חוזר? ולאן הוא בכלל הלך? מאות מכללות הפכו אז את ציוני המבחן SAT לאופציונליים במהלך הקורונה, כאשר COVID-19 אילץ את ה-SAT וה-ACT להיסגר זמנית. עם זאת, גם לאחר שהמגיפה נסוגה, רוב המכללות דבקו במדיניות ״מבחן SAT הוא לא חובה״ שלהם, לכאורה על רקע שאיפה לשיוויון בין המועמדים ללימודים. כמה מוסדות עילית, כולל אמורי ו-וונדרבילט, הכריזו לאחרונה דווקא על הרחבות למדיניות מבחן SAT האופציונלי שלהם. אחרים, כמו מערכת אוניברסיטת קליפורניה, נמנעים בכלל לשקול את ציוני המבחן SAT כקריטריון קבלה. המבקרים של מבחן SAT טוענים שה-SAT וה-ACT מוטים נגד סטודנטים מקופחים, ושמבחנים אלה הם רק עוד דרך לילדים עשירים להשיג יתרון לא הוגן בקבלה ללימודים בארצות הברית. ובכל זאת, המכללות של דרטמות', ייל ובראון טענו כולן בדיוק את ההפך לאחרונה. לטענת המכללות המובילות הללו, החזרת המבחן SAT תאפשר להם לעשות עבודה טובה יותר בזיהוי וקבלה של תלמידים מוכשרים מרקע מוחלש.

הנתונים ברורים: המכללות הללו צודקות, והמבקרים טועים. כן, לציוני SAT ו-ACT מתאם גבוה מאוד עם רמות ההכנסה של ההורים. אבל כשמכללות מורידות את מבחן SAT מהשולחן, האמצעים הנותרים המשמשים להערכת מועמדים ללימודים בארצות הברית מוטים אפילו יותר. לילדים עשירים יש אינספור יתרונות בקבלה לקולג'. הם לומדים בבתי ספר עם שיעורים מתקדמים יותר והזדמנויות מחוץ לשעות הלימודים. מאמני מכללות יקרים עוזרים להם לכתוב מאמרים על חוויות החיים הייחודיות שלהם (או אפילו כותבים אותם עבורם). ילדים עניים לא יכולים להפגין את הכשרון שלהם באותו אופן, לא בגלל שאין להם את זה, אלא בגלל שמעולם לא ניתנה להם ההזדמנות. לעומת זאת, לכל אחד יש אפשרות לעשות מבחן SAT ולהצליח בו.

במחקר שנערך לאחרונה על ההשפעות ארוכות הטווח של קבלה למכללות עילית, החוקרים מצאו שמועמדים למכללות עילית שהיו בעלי הכנסה נמוכה נטו להתקבל הרבה יותר מאשר מועמדים ממעמד הביניים או המעמד הבינוני-גבוה עם אותם ציוני SAT בדיוק (עם זאת, החלק העשיר ביותר מבין המועמדים התקבל בשיעור הגבוה ביותר). מכללות מבינות שציוני המבחן SAT מודדים לא רק כישרון מולד אלא שילוב של כישרון והזדמנות, והן מתאימות את דרישות הקבלה לכך.

למכללות אכפת מהגיוון והשוויון, אבל חשוב להן גם ממצוינות אקדמית. ציוני מבחן SAT מוכיחים היטב מי מוכן לעבודה ברמת המכללה, והם מנבאים באותה מידה הצלחה בהמשך החיים. במחקר שהזכרתי לעיל, החוקרים קישרו את כל נבחני ה-SAT וה-ACT לנתוני הקבלה הפנימיים של המכללות ולרשומות המס בארה"ב. הם מצאו שציוני מבחן SAT היו טובים בהרבה מהציונים בתיכון בניבוי מי יהיו בעתיד מקבלי המשכורות הגבוהות ביותר או מי ילמדו בבית ספר יוקרתיים לתארים מתקדמים. בהקשר הזה חשוב לציין שמבחן SAT היה מנבא באותה מידה עבור תלמידים מקופחים.

עדיין אפשר לטעון שגישת המבחן האופציונלי היא הטובה ביותר. אחרי הכל, מכללות שהן test-optional עדיין מאפשרות למועמדים להגיש את ציוני המבחן SAT שלהם אם הם חושבים שזה יועיל להם. זה עדיף מאשר להכריח כל מועמד לשלוח ציון SAT גם אם הוא לא טוב, לא? 

אז זהו שלא בהכרח. כדי להבין את ההשפעה של מדיניות המבחן האופציונלי, דרטמות' הזמינה מחקר על נתוני הקבלה שלה. המחקר השווה את קבוצות המתקבלים של 2017 עד 2019, שנים בהן נדרשו מבחן SAT, עם קבוצות המבחן האופציונלי של 2021 ו 2022. במהלך תקופה זו, ציון ה-SAT הממוצע עבור תלמידי Dartmouth היה כ-1480 (מתוך ציון SAT מקסימלי של 1600). מועמדים מהשנים של המבחן האופציונלי אשר קיבלו ציון SAT מתחת לממוצע זה נטו כמובן פחות להגיש את הציון שלהם בעת שניסו להתקבל. עם זאת, נתונים פנימיים ממחקר Dartmouth הראו כי מועמדים בעלי הכנסה נמוכה ומועמדים דור ראשון (כינוי למועמדים שהוריהם לא למדו באוניברסיטה) שקיבלו ציונים באיזור ה 1400 (מעט מתחת לממוצע המתקבלים) היו בסבירות גבוהה פי שניים להתקבל אם הגישו את הציון שלהם מאשר אם לא. לא נמצא פער כזה לסטודנטים בעלי הכנסה גבוהה. המחקר גם מצא כי מועמדים בעלי הכנסה נמוכה נוטים פחות להגיש את הציונים שלהם, והגיע למסקנה כי "יש מאות מועמדים עניים או מרקע קשה אחר עם ציונים באיזור ה 1400 שצריכים להגיש ציונים כדי להגביר את סיכויי הקבלה שלהם, אך בוחרים שלא לעשות זאת בשל מדיניות מבחן SAT האופציונלי." במילים אחרות, סטודנטים בעלי הכנסה נמוכה נפגעו מגישת הקבלה האופציונלית כי הם לא העריכו עד כמה מכללות כמו דרטמות' רוצות אותם. 

זה לא אמור להפתיע ממש. קבלה עם מבחן SAT אופציונלי אולי נשמעת כמו גישה סבירה, אבל בפועל, היא מוסיפה מורכבות משמעותית לתהליך המורכב דיו של הגשת מועמדות למכללה - ומורכבות נוטה לפגוע במקופחים ממילא. פישוט תהליך הגשת הבקשה למכללה יכול להביא יותר סטודנטים בעלי הכנסה נמוכה. לדוגמה, בשנת 2015, אוניברסיטת מישיגן שלחה דיוור מותאם אישית לתלמידי י״ב במדינה, שהיו בעלי הישגים גבוהים בתיכון ואשר הוריהם היו בעלי הכנסה נמוכה, והבטיחה להם מלגה מלאה לארבע שנים אם יתקבלו. קבוצה של חוקרים שחקרו את המדיניות - שנקראת מלגת HAIL - גילתה שקבלת ההבטחה המקדימה הזו גרמה לסטודנטים אלה ללמוד באוניברסיטת מישיגן פי שניים מאשר בשנים קודמות, וכי כרבע מהילדים הללו לא היו לומדים כלל בקולג' אחרת. המורכבות והאטימות של תהליך הגשת הבקשה הסטנדרטי הרתיעו סטודנטים בעלי הכנסה נמוכה מלחשוף את כישרונם בפני מכללות עילית שהיו שמחות מאוד לקבל אותם.

כיצד זיהתה האוניברסיטה את אותם סטודנטים בעלי הישגים גבוהים? זה התאפשר הודות לעובדה שמדינת מישיגן היא אחת המדינות הבודדות בארה״ב שדורשות מכל תלמידי התיכון לעבור את ה-SAT או ה-ACT. בחינות אוניברסליות הקלו בהרבה על אוניברסיטת מישיגן למצוא ילדים מוחלשים עם פוטנציאל בלתי מנוצל. זה עולה בקנה אחד עם ראיות מכמה מדינות אחרות, שבהן בחינות אוניברסליות שיפרו את סיכויי הקבלה למכללות לסטודנטים בעלי הכנסה נמוכה.

ובכל זאת, למרות ההתקדמות המרגשת הזו, אוניברסיטת מישיגן הודיעה לאחרונה שהיא תישאר test-optional למבחן SAT בעתיד הנראה לעין. היא גם החליטה לחתוך את תוכנית המלגות HAIL בשנת 2023 לטובת תוכנית חדשה בשם Go Blue Guarantee, המעניקה סיוע כספי עד שכר לימוד מלא אך דורשת תחילה אימות הכנסה ונכסים. אותם חוקרים שהעריכו את HAIL מצאו שהמורכבות הנוספת של ה-Go Blue Guarantee הפכה את התכנית החדשה הזו להרבה פחות יעילה.

העובדה שהרבה בתי ספר בוחרים בינתיים שלא ללכת בעקבות דרטמות', ייל ובראון צריכה להטריד את כל מי שחשובה לו הוגנות בהשכלה גבוהה. ה-SAT וה-ACT אינם מושלמים, אבל הם הדרך הטובה ביותר לזהות סטודנטים מוכשרים בעלי הכנסה נמוכה שיכולים להצליח במכללות סלקטיביות ביותר. האוניברסליות של המבחנים האלה היא המעלה שלהם. כדי להפוך את הקבלה למכללה לשוויונית יותר, עלינו לבחון יותר, לא פחות.

ניתן להפוך בחינות סטנדרטיות להוגנות עוד יותר על ידי פתרון כמה בעיות מעשיות. מכללות צריכות להמנע מלהתחשב ב"ניקוד-על" (super-score), שבו רק הציון הגבוה ביותר בכל אחד משני מרכיבי המבחן (אנגלית ומתמטיקה) נחשב, גם אם הציונים האלה התקבלו במבחנים שונים. קבלה לפי super-score מייצרת תמריץ חזק למועמדים לגשת למבחן שוב ושוב, כי אין ״עלות״ מבחינתם לקבלת ציונים נמוכים בדרך למבחן טוב יותר. מחקר שנערך לאחרונה מצא שסטודנטים בעלי הכנסה גבוהה נוטים לעבור את ה-SAT יותר פעמים מאחרים, ושעבורם, נסיונות חוזרים מגדילים את הציונים ב-40 עד 50 נקודות. מכללות יכולות במקום זאת לדרוש מהמועמדים להגיש את כל הציונים, כפי שעושה כיום ג'ורג'טאון. מכללות גם צריכות לקחת על עצמן את האחריות לוודא שהמועמדים הפוטנציאליים יודעים ויכולים לגשת להכנה למבחן בחינם או בעלות נמוכה באמצעות משאבים מקוונים כגון מערכת התרגול של SAT באתר של Khan Academy.

מכיוון שהקבלה למכללות העילית היא כל כך תחרותית ונותנת יתרונות ברורים למתקבלים, העשירים ינצלו כמובן את כל המשאבים העומדים לרשותם כדי לקבל יתרון בקבלה. במקום לבטל את בחינות הכניסה למכללות, עלינו להתמקד בהפיכתן לאוניברסליות והוגנות, וכך לאפשר לילדים עניים מוכשרים לזכות בחוויה האקדמית ובתואר הנכסף שכסף לא יכול לקנות.

לכתבה המקורית של דיויד דמינג באקונומיסט